<h1>ראבי"ה סימן תקכ"ו</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
נפרש סדר ספירת העומר. תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממחרת השבת ממחרת יום טוב. ותניא מיום הביאכם יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה תחל לספור יכול [יקצור ויספור ו]יביא אימתי שירצה תלמוד לומר מיום הביאכם תספרו יכול [יקצור ביום ו]יספור ביום ויביא ביום תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ותנן במגילה [כ' ע"ב] כל ה[לילה] כשר [לקצ]ירת העומר ולספירת העומר ולהקטר חלבים. והלכה כהך סתמא דבלילה איתא, אבל לא ביום. וכן פסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא בירך בלילה לא יברך ביום, מהך סתמא דמגילה, דדייקינן בפרק העומר [ע"ב ע"א] דלילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום דבתרא פסול. והאי סתמא אתיא כרבי עקיבא דאית ליה כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב [שבת אינה דוחה את השבת] וקיימא לן הכי. וקצירת העומר דחי שבת אליבא דהך סתמא, דלא קיימא לן כהך סתמא דפרק העומר [ע"א ע"א] דקתני התם נקצר ביום כשר, ומוכח מההוא סתמא דלא דחי שבת, ואקמינא ליה התם כתנאי. ונראה לי דודאי (אם) כי שכח ולא [בירך בלילה לא] יברך ביום, משום ברכה לבטלה, אבל ימנה למחר בלא ברכה. ולולי שקשה לי לחלוק עליה[ן] הוה אמינא אפילו בברכה, כדאמרינן בפרק תפלת השחר [כ"ו ע"א] טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ודוקא בשכח ולא ביטל, כדמשמע התם. ואני הארכתי ופרשתי בחיבור זה בענין מי ששכח ולא הדליק נר של חנוכה. והיכא דפתח לברך אדעתא דסבר היום ארבעה ימים וסיים בחמשה והיום הוא חמשה ימים אי נמי ארבעה ימים הוא היום, מי אזלינן בתר פתיחה, וכשהיום חמשה ימים (ד' ימים) לא נפיק דברוך אתה י' אלהינו מלך העולם הוא עיקר, ולא בירך אדעתא דחמשה ימים, ולא נפיק, או דילמא אזלינן בתר חתימה דהיינו הסיום ונפיק. ואי נמי להיפוך, אם הוא ארבעה ימים היום. ונראה לי דבשניהם לא יצא, דבעינן פתיחה וסיום. (הוא) [הא אמרינן] בכי האי גונא בפרק קמא דברכות [י"ב ע"א] נקט כסא דשיכרא וסבר דחמרא הוא ופתח ובירך אדעתא דחמרא וסיים [ב]דשיכרא מהו בתר פתיחה אזלינן או לא, [ולא איפשיטא]. והכי נמי אלו סיים אדעתא דפתיחה לא נפיק, דהא טעי בחשבון, וכיון דספירה דאורייתא היא אזלינן לחומרא, וצריך לספור ולחזור ולברך. ואף על גב דברכה לאו דאורייתא היא, דכיון דספירה דאורייתא וצריך לספור לאו מילתא [היא] לספור בלא ברכה, ואין כאן משום ברכה לבטלה. ולנקיט כסא דחמרא וסבר דשיכרא הוא וכו' לא דמי דשאני התם דאי נמי סיים בדשיכרא יצא, דתנן [ברכות מ' ע"א] ועל כולם אם אמר שהכל יצא. וודאי אם אינו יודע החשבון של הימים ודעתיה לברך ולסיים כמו שישמע מהקהל או מחברו, דאדעתא דהכי פתח, ושהה בסיום עד שישמע מה סיימו, וכן סיים גם הוא אחריהם, בכי האי [גונא ודאי דנפיק], דפתיחה וסיום איכא. גרסינן בפרק העומר [ס"ו ע"א] אמר רבא מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. והכי קיימא לן, דרבנן דבי רב אשי מני יומי ושבועי. ויש מרבותי שפירשו מצוה למנות הימים עד שיגיעו לכלל שבוע, כגון שהיום שבעה ימים שהם שבוע אחד, אבל בשמנה ותשעה ימים אין צריך למנות עד שבוע הבא ימים של שבוע שעבר, אלא הכי מברך על ספירת העומר שהיום שבוע אחד ויום אחד, ואין צריך לומר שהיום שמנה ימים, שכבר מנאם בשבוע שעבר, וכן לתשעה ולעשרה עד [ארבעה] עשר ימים, וכן כל הסדר, אבל שבועי צריך להזכיר עם כולם. אבל בתשובות מצאתי דשבועי לא צריך למימני עד סוף השבוע, אבל [ע]ם ימי השבוע עד שהגיעו לשבוע אין צריך למנות ולהזכיר שבועי, אלא כשיגיע לתשעה ימים יאמר שהם תשעה ימים, וכן כל השבוע עד שיגיע לארבעה עשר ימים שהם שני שבועות. וזהו איפכא, דשני הדרכים לא יתקיימו יחד. [מרבינו זקיני]. גרסינן בפסיקתא דרב כהנא בפסיקת העומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות [בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם. ויש שהגיהו] בזמן שיש ישוע ושכניה ביניהם, כלומר שיש ישועה ושכינה ביניהם, כלומר בזמן שבית המקדש קיים, שהיו מקריבין את העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת. וליתא, אלא הכי פירושא אימתי הן תמימות בזמן שבא ראש חודש ניסן בשבת ויוצא פסח בשבת [ויתחיל] לספור במוצאי שבת, ואז יהיו השבתות תמימות, כי שבועות יהיה באחד בשבת, ויהיה מאחד בשבת חמשה עשר בניסן שהחלו לספור עד אחד בשבת של חג השבועות ז' שבועות תמימות. ולסימן נקט ישוע(ה) ושכניה, כי ישוע(ה) תשיעי למשמורות ושכניה עשירי למשמורות ועשרים וארבע משמורות מתחדשות בשבתות, וראש המשמורות הוא יהויריב, מתחיל שבת באחד בניסן, ובשבת שני שלפני פסח ידעיה, ובשבת של פסח כל המשמורות שוות כל ימות הפסח, ולשבת מוצאי פסח יכנס חרים, ואחריו בשבת ג' [שערים], ובשבת ד' [מלכיה], ובשבת ה' [מימין, ובשבת ו'] הקוץ, שבת [ז'] אביה, שבת שהוא ערב עצרת יכנס ישוע, ולא יעבוד עד לאחר עצרת, כי ביום העצרת כל המשמורות שוות, הנה אין עבודת [ישוע ושכניה] בין פסח לעצרת. אבל אם יארע ניסן ופסח בג' בשבת או בה' יכנסו ישוע ושכניהו בין פסח לעצרת לעבודה, וגם לא יהיו תמימות, כי יש למנות מג' ועד ג' ומה' ועד ה', ויכנסו ישוע ושכניה לפני עצרת, כי בשבת שלפני ניסן יכנס יהויריב, ויהיו עוד שתי שבתות עד הפסח, ויכנסו ידעיה וחרים, ובשבת שבתוך הפסח יכנס [שערים] ויעבוד (עד) אחר הפסח עד שבת הראשונה שלאחר הפסח, ויהיו עוד ז' שבתות עד העצרת, ויכנס אף שכניהו קודם עצרת ויעבוד. ואפילו אם יהיה פסח באחד בשבת יהיה [עצרת] בב' בשבת, ויכנס ויעבוד שכניה (קודם שכניה) קודם עצרת, כי באחד בשבת שהוא ערב עצרת יעבוד. עד כאן לשונו. ואין נראה לי מה שפירש רבינו זקני שבשבת שכל המשמורות שוות לא היה נכנס לשמש משמר שזמנו קבוע עד לאחר הפסח, דליתא. דאף על גב שכל המשמורות שוות בחג, הא תנן במסכת סוכה [נ"ה ע"ב] משמר שזמנו קבוע מקריבין תמידין ונדרים ונדבות ושאר קרבנות ציבור שכל הקרבנות הבאים שלא מחמת הרגל מקריב ונוטל משמר הקבוע, וכתיב [ויקרא ז'] לכהן המקריב אותה לו [ת]היה, וכיון שמקריב נוטל, הילכך על כרחך סדר המשמרות לא היה נדחה אף ברגל. ולפי דברי בשבת של פסח נכנס חרים, ואם כן הוה ליה ישוע ביניהם.
